חובות אבודים

בשנים האחרונות, מצבם הכלכלי הקשה של עסקים, הוביל למצב בו בעלי עסקים אינם מצליחים לשלם עבור שרות ו/או ממכר שקיבלו.

בחלק מן המקרים, הרוכש או מקבל השירות העביר צ'קים דחויים אשר לא כובדו. בעל עסק אשר סיפק את השרות ו/או הממכר נפגע בשני אופנים. מחד אינו מקבל את כספו, ומאידך במרבית המקרים דיווח על העסקה לרשויות המס וכבר שילם את המע"מ וישלם את המס בגין הכנסה זו. אך ברור, שבעל החוב ינסה לגבות את החוב באמצעים שונים ורק לאחר שלא עלה בידו, "יתייאש" והחוב יהפוך לחוב אבוד.

פקודת מס הכנסה

סעיף 17 (4) לפקודת מס הכנסה, קובע תנאים להכרה בחוב האבוד כהוצאה לצרכי מס. "חובות רעים שנתהוו בעסק או במשלח-יד והוכח להנחת דעתו של פקיד השומה, שהחובות נעשו רעים בשנת המס, וכן חובות מסופקים במידה שנאמדו, להנחת דעתו של הפקיד, כחובות שנעשו רעים בשנת המס ... המחוקק מכיר בחובות אבודים בשנה בה התגלו כאבודים.

חוק מע"מ

במשך שנים, הפרקטיקה המקובלת מנעה מהעוסקים לקבל חזרה את סכומי המע"מ אשר הועברו לרשות, אף במקרים בהם התמורה לא התקבלה. כל הסכום (כולל מע"מ) היה נדרש כהוצאה בדוחות המס. בשנים האחרונות יצאה הוראת פרשנות הכוללת הנחיות להכרה בחוב אבוד לעניין מע"מ ודרך קבלת החזר המע"מ (חשבונית זיכוי). הוראת הפרשנות מתייחסת ומסתמכת על הלכת אלקה אחזקות בע"מ (ע"א

2112/95) , הלכה אשר קבעה חמישה מבחנים מצטברים אשר יאפשרו את החזר מס העסקאות ששולם: בוצעה עסקה, הוצאה חשבוניות, מס העסקאות בגין העסקה שולם, המוכר או נותן השירות לא קיבל את התמורה, החוב הפך לחוב אבוד. התנאי החמישי הינו התנאי המכביד והקשה ליישום. אך ברור כי הודעת החייב כי לא יוכל לשלם את חובו, אין בה די כדי לראות בחוב – חוב אבוד. בעקבות הלכת אלקה נוספה

תקנה 24 א.

פס"ד ע"א 3498-21

האם קיימת הגבלה להכרה בחוק אבוד לאחר מספר שנים ? שהרי לעיתים חוב אבוד מתגבש רק בחלוף זמן רב ולאחר ביצוע פעולות גבייה.

סעיף 49 לחוק מע"מ לעניין עסקה שלא יצאה לפועל או בוטלה, וקובע כי הוצאה חשבונית לגבי עסקה החייבת במס והעסקה או מקצתה לא יצאה לפועל או נתבטלה או חלה טעות בחשבונית - ישולם המס לפי החשבונית כל עוד לא בוטלה או תוקנה כפי שקבע שר האוצר. תקנה 24 א(ג) לתקנות מס ערך מוסף קובעת כי ניתן להוציא הודעת זיכוי לרשות המיסים, בגין חוב אבוד, אך ורק לאחר: "...שחלפו שישה חודשים מהמועד שבו הוצאה חשבונית המס שבשלה נוצר החוב וכל עוד לא חלפו שלוש שנים מן המועד האמור". לכאורה התקנה ברורה והמועד יחלוף לאחר 3 שנים ממועד הפקת החשבונית. בית המשפט מתחבט בשאלת המועדים וקובע כי האיזון בין סופיות השומה ובין זכותו של העוסק נקבעה בצדק ותקופה של 3 שנים מאזנת בין השיקולים. יחד עם זאת, אין מדובר בהגבלה אשר אינה ניתנת לסתירה. סעיף 116 (א) לחוק מע"מ קובע כי המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה או בתקנות על פיו לעשיית דבר, למעט מועד להגשת ערעור או ערר...

מסקנה : היה וחלפו 3 שנים ממועד הפקת החשבונית, יש לפנות אל המנהל בבקשה להארכת מועדים. לאחר אישור המנהל, ניתן להוציא חשבונית זיכוי אף אם חלפו מעל 3 שנים.

השופט מוסיף וקובע כי השיקול המרכזי להארכת המועד הוא מידת הצידוק שבהגשת "הודעת הזיכוי" באיחור, שייבחן הן בהיבט הסובייקטיבי, קרי, מתי העוסק ידע לראשונה כי החוב הפך לאבוד והן בהיבט האובייקטיבי, קרי מתי עוסק סביר היה מגיע לכלל מסקנה כי החוב הפך לאבוד; הנזק הראייתי שנגרם כתוצאה מהאיחור בכל הנוגע ליכולתו של המשיב לבחון את השאלה אם החוב הפך לאבוד; השפעת

האיחור על יכולתו לחזור ולגבות מהקונה את מס התשומות, במקרים שבהם הקונה כבר ניכה את מס התשומות; התועלת שהאיחור הניב, או יכול היה להניב, לקופת המדינה. ככל שהאיחור בהגשת "הודעת הזיכוי" היטיב עם הקופה הציבורית (כי היה קיים ניסיון אמיתי לגביית החוב), כך תגבר הנטייה להאריך את המועד ולהכיר בחוב האבוד גם בחלוף המועד הקובע.

האמור ברשימה לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינו מהווה המלצה לנקיטת הליכים כאלה או אחרים או להימנעות מהם.